החלטה בתיק בש"א 15531/07

1.         לפני בקשה להורות על ביטול העיקול הזמני שהוטל ע"י כב' השופטת אחיטוב, ביום 18.7.07 בתיק בש"א 14897/07 על זכויות המשיבה 1 בנכס הידוע כחלקה 4 בגוש 6371 בפתח תקווה (להלן: "הנכס") המהוות שישית מהנכס.

2.         בקצירת האומר אציין כי מהות הסכסוך שבין הצדדים הינו טענת המשיבים לפיה המבקשים ובעיקרם המבקש 3 (להלן: "לוזון"), הבעלים של המבקשות 1 ו-2, נטלו מהם שלא כדין כספים בסכומים ניכרים לצורך ביצוע השקעות שונות בנכסי נדל"ן בישראל. בתביעה נטען כי המבקשים עשו שימוש שלא כדין בחשבונות בנקים ותוך חריגה מההרשאה של המשיבים לרבות לצרכים פרטיים של לוזון. עוד נטען כי לוזון החתים את המשיבים ובמיוחד המשיבה 2, רעייתו של המשיב 1 (להלן: "צאיג") שאינה דוברת עברית, על מסמכים שונים והכל תוך יצירת מצגי שווא ועוד. המשיבים עתרו לסעדים הצהרתיים ובכללם לבעלות בנכסים, קבלת דיווחים, צווים למתן חשבונות ובצידם גם לסעדים כספיים.

3.         בין יתר הנכסים לגביהם נטען ע"י צאיג כי המבקשים הונו אותו, הינו הנכס עליו הוטל העיקול נשוא הבקשה, שהינו קרקע בפתח תקווה אשר לטענת צאיג כל אחד מהצדדים אמור להיות בעל חלק שווה בנכס בניגוד לרישום המופיע בפנקס רישום המקרקעין לפיו צאיג הינו בעל שליש מהזכויות בלבד וחברת לוזון בעלת שני שליש הימנו. בתביעה נטען כי יש ליתן סעד הצהרתי לפיו יש להעביר את החלק היחסי של הזכויות משם חברת לוזון לשם צאיג וזאת בנוסף לסעדים הצהרתיים וכספיים אחרים בנוגע לנכס זה וכאמור בסעיף 142 לכתב התביעה.

4.         על זכויות הצדדים בנכס רובצת משכנתא לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). הבנק נקט בהליכי מימוש המשכנתא בגין חוב של צאיג כאשר במסגרת זו מונה כונס נכסים, עו"ד אמנון לורך. כונס הנכסים פעל למימוש הזכויות ובמסגרת זו נקט בהליך התמחרות. צאיג ביקש לעכב את ההליך בלשכת ההוצאה לפועל ולאחר שבקשתו נדחתה, הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים. הבקשה נדחתה ע"י כב' השופט שפירא בהחלטתו מיום 6.7.07 (ברע"א 3237/07).  

5.         המבקשים הגישו בקשה לביטול העיקול, היא הבקשה נשוא החלטתי. הבקשה הובאה לפני כב' השופט אלטוביה אשר הורה ביום 24.7.07 על תגובה ותשובה לה ועוד הורה כי התיק יובא להכרעה לפני שופט תורן על מנת שידון בבקשה על סמך כתבי הטענות ללא צורך בדיון במעמד הצדדים, אלא אם מי מהם יבקש זאת במפורש.

הצדדים אכן הגישו את התגובה והתשובה כמתחייב מההחלטה האמורה, מבלי שנתבקש קיום דיון ולפיכך החלטתי ניתנת על סמך כתבי הטענות. אציין כי החלטתי ניתנת בכשירותי כרשם, ולא כשופט בפועל, למרות שההחלטה למתן צו העיקול ניתנה ע"י שופטת, מאחר ולפי ההלכה הפסוקה, שעה שמוגשת בקשה לביטול עיקול, נדונה תחילה בקשת העיקול ודיון זה מתנהל לפני רשם גם אם צו העיקול המקורי ניתן ע"י שופט .

6.         בפתח הדברים אציין כי זאת בקשת עיקול שניה שמוגשת בתיק. בקשה ראשונה הוגשה במהלך הפגרה הקודמת, בתיק בש"א 17612/06 בה ניתן צו עיקול זמני ע"י כב' ס"נ השופט גרוס ולאחריה הוגשה בקשה לביטולו, בש"א 18183/06 שנדונה לפני כב' הרשם ברוך. כב' הרשם ברוך, בהחלטתו מיום 29.10.06, לאחר דיון במהלכו נחקרו המצהירים הורה על השארת צווי העיקול על כנם (להלן: "ההחלטה"). על ההחלטה הוגשה ע"י המבקשים בקשת רשות ערעור אשר נדונה לפני כב' השופטת דותן (ע"א  3493/06). במסגרת הערעור הושגה הסכמה לפיה העיקול על נכסי המבקשים יומר בעיקול על בית המגורים של המבקש 3 (להלן: "לוזון"). להסכמה ניתן תוקף של פסק דין ע"י כב' השופטת דותן ביום 8.2.07 (להלן: "פסק הדין בערעור").

7.         העילה עליה השתיתו המבקשים את הבקשה הנוספת להטלת העיקול, היא החשש עליו הם מצביעים לפיו התמורה מהליך ההתמחרות שניהל כונס הנכסים שהערעור עליו נדחה, לא תכסה את חובו של צאיג לבנק, דבר שיגרום לטענת לצאיג לכך,  שחברת לוזון תבצע עיסקאות בזכויותיה בנכס ולפיכך ועל מנת למנוע עובדה מוגמרת, יש מקום ליתן צו עיקול זמני על זכויותיה בו.

8.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה הגעתי למסקנה כי דין בקשת ביטול העיקול להתקבל.

            לא ראיתי מקום להכנס לשאלת קיומם של התנאים להטלת העיקול הזמני כנדרש לפי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות וההלכה הפסוקה"), שכן כב' הרשם ברוך במסגרת ההחלטה כהגדרתה לעיל, דן בהרחבה בכל הנושאים הדרושים לענין, לאחר חקירת הצדדים וכאמור הגיע לידי מסקנה לפיה יש מקום להותרת העיקול על כנו. לא ראיתי בהסכמה במסגרת הערעור כדי לשנות מהמימצאים אליהם הגיע כב' הרשם ברוך שכן במסגרת פסק הדין בערעור הומר העיקול על נכסים בבית המגורים של לוזון ומכאן שהתקיימו התנאים להטלת העיקול הזמני ועל כך קיים פסק דין סופי.

חרף זאת, לא התקיימו לטעמי נסיבות חדשות בגינן יש מקום לסטות מההסכמה ומפסק הדין בערעור ולהורות על עיקול נוסף ואבהיר:

9.         הצדדים הגיעו כאמור לידי הסכמה לפיה יומר העיקול על הנכסים בגינם ניתן צו עיקול זמני בבש"א 17612/06, בבית המגורים של לוזון. ההסכמה האמורה מחייבת את הצדדים ובהתאם לה אין מקום להטלת עיקולים נוספים אלא אם יוכלו המשיבים להצביע על נסיבות המחייבות שינוייה כמו גם פסק הדין שאימץ אותה. טענת צאיג בדבר תוצאת ההתמחרות אינה יכולה להחשב כנסיבה בגינה יש מקום לשנות את ההסכמה. ראשית, נושא המשכנתא על הנכס היה ידוע לצדדים בעת ההסכמה ולפיכך היה עליהם לכלכל את צעדיהם בהתאם לרבות תרחיש לפיו לא יהיה סיפק בתמורה שתתקבל בכדי לכסות את סכום החוב. שנית, משמעות הבקשה הינה בעצם ערעור על פסק הדין בערעור וכזאת לא ניתן לעשות בדרך של עיקול נוסף. די בכך כדי לקבל את בקשת ביטול העיקול.

            לא התעלמתי מטענת צאיג כי אין בהסכמה לפיה הוטל עיקול זמני על בית המגורים של לוזון לשם הבטחת התביעה הכספית בלבד, דהיינו שאין מניעה בידם לבקש סעדים זמניים שלא בקשר עם התביעה הכספית, אך לא ראיתי בכך כדי לשנות ממסקנתי. אציין, כי אם סברו צאיג כי היה מקום לסעד זמני גם להבטחת התביעה שאינה כספית, היה עליהם להגיש בקשה בענין סמוך להגשת התביעה ולא בחלוף למעלה משנה מאז הגשתה ומבלי שישנן כל נסיבות חדשות המבססות בקשה כאמור וכפי שהבהרתי לעיל.

מעבר לדרוש,

10.       החשש עליו מצביעים צאיג, גם אם יתממש אין בו כדי להשפיע על ההליך שלפני. גם אם ינקוט הבנק בהליכים למימוש זכויותיה של חברת לוזון בנכס, כנטען על ידי צאיג, ממילא לא יהיה בכך כדי לאפשר הקניית זכויותיה של חברת לוזון בנכס לצאיג ומכאן שלא יהיה בעיקול הזמני כדי להועיל לצאיג.

11.       בקשה לעיקול זמני ככלל ניתנת במסגרת תביעה כספית וכקבוע ברישא לתקנה     374(א) לפיה: "לא ינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף...;". מטרת העיקול היא להבטיח את התובע שאם תתקבל התביעה, הוא יוכל לגבות את הכסף המגיע לו לפי פסק הדין. זאת בהבדל מתביעה למתן נכס בעין שאז הסעד הזמני הראוי הינו צו מניעה זמני על מנת לשמר את הנכס באופן שניתן יהיה למוסרו ולהעבירו לתובע, אם ינתן פסק דין לטובתו. לא התעלמתי מסיפא תקנה 374(א) הנ"ל  המורה כי בית משפט רשאי לצוות על עיקול נכס גם בתובענה שבעין אך ההלכה פירשה את מטרת הסיפא האמורה לצורך תביעות מהסוג שאינו זה שלפני וראה דברי כב' השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", עמ' 430.

צאיג טוענים כאמור שיש להעביר להם חלק מהזכויות של חברת לוזון בנכס ולפיכך ובהתאם לאמור לעיל היה עליהם לנקוט בהליך של צו מניעה זמני ולא בהליך של עיקול זמני ומכאן טעם נוסף לקבלת הבקשה.

12.       נימוק נוסף לביטול העיקול הינו הכרעה בבקשה שהגישו המבקשים למחיקת התביעה בש"א 16513/06 מחמת אי תשלום אגרה מספקת. במסגרת הבקשה האמורה נטען כי גם ביחס לסעד הרלבנטי להחלטתי זו ושנתבע בסעיף 142.5 לתובענה, לא שולמה אגרה. כב' הרשם גלדשטין נעתר לבקשה עליה הוגשה בקשה רשות ערעור. במהלך ההכרעה בבקשה לביטול העיקול, ניתנה החלטת בית משפט העליון, כב' השופט גרוניס ברע"א 10647/06 הדוחה את בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסעד נשוא ההחלטה דהיינו, שדין הסעד האמור להימחק מחמת אי תשלום אגרה וממילא אין מקום להטלת עיקול להבטחתו.

13.       כאמור לא ראיתי צורך להכנס לשיקולים הדרושים להטלת העיקול הזמני באשר אלו נשקלו ע"י כב' הרשם ברוך בהחלטתו. עם זאת אציין כי לא ראיתי ממש בטענת ההכבדה הנטענה בבקשה הנוספת לעיקול הזמני עליה הצביעו המשיבים. די אם אציין כי חברת לוזון נמנעה מלבצע עסקה בנכס במהלך כל העת מאז שהוגשה התובענה, לא כל שכן גם לאחר שנוהל הליך התמחרות לחלקו של צאיג, דבר שיש בו כדי להעיד שאין בסיס מוצק לחשש בדבר הכבדה על ביצוע פסק הדין אם לא ינתן צו העיקול.